תשובה: בענין גירושין שבדין המלכות הדומיניקני ובירור כוחו של בית דין לעומת דין התורה
נראה לפתוח ביסוד הגדול שבתורה, שנאמר: “כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו… וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו”. הרי נתפרש כי עיקר הגירושין תלוי במעשה כתיבה ונתינה, והוא מעשה האיש בפועל, ואין כוח אחר בעולם שהוא המעמיד גירושין אלא אם כן נעשה הדבר כדת משה וישראל. וכבר האריכו נביאי האמת — ישעיהו וירמיהו — להשתמש בלשון גט על דרך משל, להורות כי בדבר הכריתה הבעל נותן ואשתו מקבלת.
ומעתה נבוא אל דברי חכמינו במשנה ובגמרא, שביררו פרטי הדינים. במשנת גיטין נתבאר כי כל שאין הגט נכתב לשמה וניתן בידה מדעתו — אין בו ממש. ושלא כדיני מלכויות שבימינו, שמעמידים פירוק קשר הנישואין על פי שורת משפטיהם, בלי מעשה כתיבה ונתינה כדת. והנה פירשו הראשונים, ובכללם רבנו המאירי, כי גט הבא מחמת אונס המלכות — אין גט הוא, מפני שאין כוונת הנותן מתיישבת עם דרישת התורה, שהרי עושה הוא מפחד משפטם ולא מתוך חיוב דין או הכרעת הלכה.
וכן מצאנו בדברי רבנו הגדול הרמב”ם בפירוש המשנה ובספר היד (הלכות גירושין פרקים ב–ג), כי אף שהרשות ביד בית דין לכוף האיש במקרים מוגדרים, אין כוח זה עובר למלכות. שאם הכריחוהו הגויים לדברי חוקיהם — גט מעושה הוא ובטל. ואין אומרים בזה “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” אלא בדבר שנתחייב בו מן הדין, ולא מכוח דינים הבאים שלא מן התורה.
וראיתי לרבנו הרי”ף שהביא מנהגי גאוני ספרד, שבכל מקום שהמלכות פעלה בענייני ממון, לא הניחו לה פתח בענייני גיטין כלל, מפני שההלכה מסורה לבית דין, לא למלכות. והסכימו עמו הרשב”א והריטב”א בדבריהם, שאין מערכת חוקי האומות קובעת פירוד הלכתי, וכל עוד לא נמסר הגט כדת — אשת איש היא.
וכבר דנו חכמי המערב בקהילות שהיו תחת יד מלכויות, שכאשר הנהיגו השררות פירוד בין איש לאשתו על פי דרך חוקיהם, היו בתי הדין העבריים מקדימים לדון ולראות אם מן הדין יש לחייב את האיש בגירושין. ואם כן היה — היו אומרים שהמלכות אינה אלא היד האוחזת במקל, אבל ההכרעה עצמה — מבית דין יוצאה.
והוא שאמר הרמב”ם: “כל מקום שכופין — כופה בית דין כדת וכהלכה”, ולא כפיית המלכות על פי מנהגיהם.
ולפי זה ברור הדבר כי בדין המלכות הדומיניקני, שמעמיד גירושין אף על ידי בית משפט של המדינה ובטענות שאינן עילה הלכתית — אין בפירוק זה כדי להפקיע קדושת הנישואין. ואנו חוזרים אל יסוד התורה: אין הגט חל עד שכתבו ונתנו מדעתו.
ולפיכך — תקנה וגזֵרה לקהל ישראל ברפובליקה הדומיקנית
כדי לשמור את מסורת ישראל ותקינות המשפחה, ובד בבד למנוע סיבוכים משפטיים לאנשי קהילתנו בארץ מושבם, אנו מתקנים תקנה וגוזרים גזֵרה:
א — שלא יתחילו איש ואשה מבני קהילתנו בהליכי גירושין לפני ערכאות המדינה, אלא אם כן הופיעו תחילה לפני בית דין של ישראל, והוא יבחן את עניינם על פי דין תורה.
ב — אם יראה בית הדין שיש עילה מוצדקת על פי ההלכה, יכריע לחייב את הבעל בכתיבת גט, וימסור לו צו בית דין.
ג — משעה שניתנה הוראה זו, דיני המדינה אינם אלא אמצעי לביצוע החלטת בית הדין; ואין מעשה הממשלה נחשב ככפייה האסורה, אלא כאמצעי לביצוע פסק הדין של בית דין.
ד — כל גירושין אזרחיים שנעשו בלא הופעה בבית דין ובלא הוראתו — חשודים הם כגט מעושה, והאשה תיחשב נשואה עד שיעמוד האיש וייתן גט כדת.
ובזה תתקיים תורתנו הקדושה בשלמותה, ונשכון שלום עם בני המדינה ועם דיניה, והכל לשם שמים.