תשובה: בענייני ממון, ירושה ורכוש בין בני זוג לפי דין התורה לעומת חוקי המלכות הדומיניקנית
ראשית דבר יש לעמוד על יסוד התורה בענייני ירושה וממון שבין איש לאשתו. בתורה מצאנו כי הבכור נוטל פי שניים (דברים כא), והבנים יורשים את האב (במדבר כז), והבנות אינן נוחלות במקום שיש בנים, אלא אם אין זרע זכר. וכן נתבאר בתורה כי האלמנה זכאית למזונותיה מדין כתובה, אך לא נאמר בשום מקום שתקבל חלק קבוע מכל נכסי בעלה כשיטת אומות העולם. הרי לנו כי מן הדין – הרכוש אינו נכס משותף אלא מתחלק על פי סדרי ירושה שניתנו מסיני.
ומעתה נבוא לדברי הנביאים שהעמידו את הצדק החברתי כיסוד, אך לא שינו את גדרי הירושה. הנביאים מוכיחים את המעשקים את הדין ואת האלמנות, אך לא ייסדו דין שוויוני בחלוקת רכוש כמשפטי הגויים. נמצא כי עיקר ההגנה על האשה בא מן הכתובה, לא מן השותפות הכלכלית.
כמו כן במשנת כתובות בארו חכמינו סדרי מזונות, כתובה, נדוניא ופירות נכסי מלוג, והעמידו מערכת הלכתית מדויקת שבה יש לאיש זכויות שימוש ואחריות, ולארוסה או נשואה זכויות חומריות המוגנות בכתובה ובדיניה. ולא מצאנו במשנה רמז לשיתוף כללי של כל הרכוש הנצבר במהלך הנישואין כשיטת דיני האומות.
ברמב”ם בפירוש המשנה נתבאר שהכתובה ניתנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ושאין היא אלא חוזה הבטחה – לא שותפות כללית ברכוש. וברמב”ם במשנה תורה (הלכות אישות וירושה) מבואר היטב שאין האשה יורשת את בעלה, אלא ניזונת מנכסיו עד קבלת כתובתה, ומנכסי מלוג שלה אין הבעל נוטל אלא הפירות.
ומעתה רואים אנו פער גדול בין דין התורה ובין חוקי המדינה הדומיניקנית, שהעמידו את הנישואין על יסוד של קהילה רכושית כללית – קומונידאד דה ביינס – שכל נכס שנקנה במהלך הנישואין נחשב משותף בשווה, וכן ירושת האלמנה נקבעת על פי אחוזים ידועים, ולא על פי סדרי התורה.
והדבר צריך עיון: האם רשאית קהילה בישראל לתקן תקנות כדי להגן על האשה כפי חוקי המדינה, אף ששינוי זה חורג מדין תורה המקורי? והלא מצינו בגאוני ספרד ובתקנות קסטיליה ואראגון שתקנו בקהלותיהם להגדיל זכויות הנשים בדיני הממון, משום תקנת השעה ושלום הבית, וראו בממון – מאחר שהוא מדיני ממונות – מקום לתקנות ולהנהגות חדשות.
וכן כתב הרשב”א והריטב”א שאם ראו הקהל צורך, והרכוש עומד לבעלי הדין ברצונם – יכולים לתקן ולהתחייב איש לרעהו ככל אשר יסכימו, ובלבד שלא יהפכו דין תורה בדבר הנוגע לעצם קדושת הנישואין. ומאחר שדיני ממונות מסורים למחילה ולתנאים, אפשר לקבוע בהסכם הנישואין כל תנאי שהצדדים מקבלים על עצמם.
ואה”נ, שהרי במקומות רבים בגלות ספרד הנהיגו כתובה מורחבת ונדוניא גדולה, והבעל קיבל עליו חיובים כספיים שלא נזכרו בגמרא, וכן מצאנו תקנות הקהל שהבטיחו לאלמנה חלק גדול מן הנכסים, מפני שבמקומם היה חשש פגיעה באלמנות ומשום שלום הציבור. ודוק – כל זה הותר מפני שהדבר עומד בדיני ממונות של ההלכה.
ובדין ירושה – אף על פי שבנים קודמים לבנות מן התורה, הביאו הפוסקים אפשרות לתנאי ירושה מחיים, כגון מתנת שכיב מרע, או כתיבת שטר חצי זכר, אשר נתקבל מאוד בקהילות ספרד ואיטליה, כדי למנוע מחלוקת ולשמור על שלום בבית. נמצא שיש מסורת קדומה שלפסוק בענייני ממון על פי תקנת הציבור.
וכן נראה שהדבר מאפשר לקהילה בדומיניקנה להעמיד תקנה חדשה שתתאים לדיני המדינה ותגן על בני הזוג, ובלבד שהדבר ייעשה במסגרת ההיתר ההלכתי של תנאי ותקנות בדיני ממון.
ד — תקנה וגזֵרה לקהילות ישראל בדומיניקנה
ולפיכך אנו מתקנים תקנה ומעמידים גזֵרה לטובת המשפחות, למען ישרו דרכיהם לפני דיני המדינה ושלא יבואו לידי מחלוקת:
א — שכל זוג הנישא כדת משה וישראל יחתמו, נוסף על הכתובה, על תוספת תנאי ממוני, הקובעת כי כל רכוש שנקנה במהלך הנישואין ייחשב מחויב לשני הצדדים בדרך המקבילה לדין המדינה, ושלא ייטול אחד מן השני אלא כפי שנקבע בתקנה זו.
ב — שבשעת גירושין יעמוד בית הדין ויחלק את הרכוש ביניהם בתואם לדין המלכות, כדי שלא תיפגע האשה ולא האיש, והכל בגדר תנאי ממון המקוים כדת.
ג — שבשעת מיתת הבעל ייתן בית הדין לאלמנה חלק קבוע מן העיזבון על פי חוק המדינה, נוסף על דמי כתובתה ומזונותיה, וזה ייעשה מכוח תקנת הקהל וכתנאי המקובל על כל הנישאים.
ד — שלא ייערך נישואין בקהילתנו בלא חתימת תוספת זו, כדי שיהיו כל הדברים ברורים מראש ולא תבוא מריבה אחר כך בין יורשים וקרובים.
ובכך יהיו ישראל ברפובליקה הדומיקנית מהלכים על פי תורתנו הקדושה ובד בבד שומרים על חוקי המדינה, ותשרה ברכה ושלום על ביתם.